המשפחה בעיראק
סיפור המשפחה מתחיל בנישואיהם של ג'ורג'יה (גילה) ומשה בערך בשנת 1923.
ג'ורג'יה היתה בתם השנייה של סבא רבא אליהו זנגי וסבתא רבא חניני סמורלי
אליהו זנגי וחניני סמורלי
אליהו זנגי היה בנם של יחזקאל ואסתר.
שנת לידתו המדויקת אינה ידועה, אך כנראה שנולד בסביבות 1882.
סבא אליהו היה איש ישר, עניו וירא שמים. משפחתו היתה עניפה, מרביתם סחרו בבדים, כך שסבא המשיך בדרכם וגם הוא סחר בבדים.
חניני סמורלי הייתה בתם של מאיר ושרה.
משפחת סבתא חניני עקרה מהעיר סמורה לבגדד וכאן נולדו סבתא ואחיה. מכאן גם נלקח שם המשפחה סמורלי.
גם שנת לידתה המדויקת אינה ידועה, אך ההשערה היא שנולדה בשנת 1887.
לסבתא 6 אחים ואחיות: ראובן, עזיזה, חביבה, דוד, מסעודה ופרחה.
לאחר נישואי סבתא וסבא והולדת 4 ילדיהם בבגדד קבעו את מקום מגוריהם בעיר בעקובה.
סבתא הייתה אישה חזקה, חברותית מאוד, נוחה ומקובלת. היא היתה מכורה לטבק הרחה ותמיד שמרה בכיסה קופסה קטנה שהכילה טבק להרחה.
חניני ואליהו גרו בבעקובה בעיראק והיו להם 4 ילדים:
- הבת הבכורה מוזלי: נישאה לאיש עסקים שעסק בהובלות, משאיות, ורכבים כבדים. מסיבות שונות עברו להתגורר בעיר איספהאן באירן עם שלושת ילדיהם. ברבות הימים נטמעו באוכלוסיה המוסלמית עקב עסקיו המשותפים עם האוכלוסיה, וכדי שיתנהלו בסדר ושלא יאונה לו כל רע. לכן שפר להם כשהתחזו למוסלמים. לעתים נסעו אליהם הסבתא, הסבא והבן יחזקאל, והתארחו אצל משפחת הדודה מוזלי.
- הבת השנייה ג'ורג'יה, נקראת בישראל גילה, נולדה בשנת 1908 וסיפור משפחתה יסופר להלן
- הבת השלישית הלה, נולדה בבגדד בשנת 1910 ועלתה לישראל בשנת 1935 עם כל משפחתה: הבעל סלים ו-5 ילדיהם. הם השתקעו בירושלים.
- הבן יחזקאל: נולד ב-1919 לערך. מרבית ימיו היה רווק והוא נישא בירושלים. עיסוקו היה חייטות.
הסבא והסבתא גרו בעיר בעקובה בשכנות למשפחות מוסלמיות. הם היו אהודים וחביבים וניהלו שכנות טובה ואף ידידות וקירבה חמה. לימים ביקרה אותם המשפחה בחופשה והתארחה אצל אחת המשפחות הקרובות והאמידות בפרדסיה על נהר צ'יאלה הנשפך לנהר החידקל.
האחים והאחיות ביקרו את הסבא והסבתא תכופות. קל היה להם כיוון שאבא היה מוכר ברכבת כאישיות חשובה, וכך היו פטורים מתשלום מחיר הנסיעה.
ג'ורג'יה (גילה) ומשה
כאמור בערך בשנת 1923 נישאה סבתא ג'ורג'יה (גילה) לסבא משה.
משה נולד בערך בשנת 1900 ליצחק ואסתר שגרו בבגדד. אסתר הייתה יפהפייה בעלת עור לבן ועיניים כחולות. ליצחק ואסתר היו 7 ילדים: חי, פארחה, סבא משה, יהודה (שהיה נגר), רג'ינה, אליהו ואהרון.
ג'ורג'יה ומשה
לג'ורג'יה ומשה נולדו 10 ילדים. לכל ילד שנולד ניתן שם עברי ושם ערבי, בכדי שלא תיחשף זהותו היהודית משום שהערבים לא תמיד אהבו יהודים, בעיקר לאחר 1941 ובשנים שקדמו להקמת המדינה.
1924 נולד דוד שנקרא כמובן דאוד או דודי 
1927 נולד יוסף שנקרא גם באדרי
1929 נולד עזרא שנקרא סידקי
1933 נולדה ברטה שנקראה טינה
1935 נולדה נעמי שנקראה דייזי או נעימה
1936 נולד יצחק שנקרא איסחק או חאכי
1938 נולדה נאדרה שנפטרה עוד בהיותה ילדה צעירה מאוד
1940 נולדה אסתר שנקראה אסתרינה
1942 נולדה יעל שנקראה סועד
וב-1945 נולד אשר הקטן שנקרא סעיד
המשפחה גרה אז בבית גדול ממדים בשכונה מוסלמית, בעלת חדרים רבים ששכרו ההורים מבעל הבית המוסלמי.
סבא משה עבד אז במשטרה העיראקית כקצין משטרה, אך בשנת 1933 החליט הממשל לפטר את כל היהודים שתפסו עמדות בכירות בממשל ובכלל זה גם קצינים במשטרה ובצבא. בלית ברירה עזב סבא משה את המשטרה ועבר לעבוד ברכבת העיראקית.
העבודה ברכבת הייתה טובה והילדים היו מדי פעם נוסעים איתו. מדי קיץ הייתה כל המשפחה נוסעת לנופש לערים אחרות כמו בעקובה, מוסול ובצרה. כמובן שכל הנסיעות היו בחינם, חלקן גם במחלקה הראשונה ברכבת.
בחג השבועות בשנת 1941 נערכו פרעות ביהודים שנקראו פרהוד, ומוסלמים רבים פגעו בשכניהם היהודים. במסגרת פרעות אלה נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. יהודים רבים שהתגוררו עד אז בשכונות מוסלמיות עברו לשכונות בהן היה רוב יהודי וכך עשו גם ג'ורג'יה ומשה. הם עברו לבית צנוע בשכונה יהודית. אומרים גם שהבית נשרף בפרעות אלה ולכן המשפחה עברה.
בשנת 1942 עזב סבא משה את עבודתו ברכבת ועבר לעבוד בחברת ייבוא ייצוא בריטית בשם BRITISH SUPPLY בעיר RUTBA הנמצאת בדרום מערב עיראק קרוב לגבול ירדן. אחת לחודש היה סבא שולח כסף הביתה לקיום המשפחה. המרחק היה קשה למשפחה שכן היא נאלצה להסתדר ללא ראש המשפחה. ובעיה נוספת נוצרה: כנראה שהמרחק והבדידות עשו את שלהם וסבא החל לשתות.
עם כל זאת סבא היה עובד טוב ומנהליו העריכו אותו. הוא ניצל את העובדה שבמסגרת עבודתו בחברה זו היה עליו לנסוע למדינות נוספות ובהם ישראל, ומדי פעם סייע להבריח יהודים לישראל במשאיות שאיתן נסע. בשלב מסוים בשנת 1945 לערך בנו דוד הצטרף אליו לעבודתו ולנסיעותיו לישראל. את אחת מהן הוא ניצל בכדי להישאר בישראל ולא לחזור לעיראק.
באחת מנסיעותיו האחרונות, חשדו הבריטים שסבא הינו מרגל בעבור הנאצים, עצרו ואסרו אותו, והוא הושלך לכלא במגרש הרוסים בירושלים. ג'ורג'יה ניסתה כל העת להוכיח כי הוא יהודי תמים שאינו מעורב בפרשיות ריגול. היא הייתה צריכה להמציא תעודות זהות, תעודות לידה, ואפילו את שם המוהל שלו בכדי שהבריטים יאמינו שהוא איננו מרגל. לאחר כמעט שנה הוא שוחרר וחזר לעיראק. חשוב לציין כי בתקופת מאסרו החברה הבריטית דאגה לשלם למשפחה את משכורתו החודשית, ולכן בכל חודש היה דוד יוסף צועד למשרדי החברה בבגדד ומביא את המשכורת למשפחה.
אז אמנם סבא שוחרר וחזר לעיראק, אך הוא לא חזר למשפחתו אלא פשוט נעלם לעיסוקיו.
בלית ברירה החלו הילדים הגדולים לעבוד ולפרנס את המשפחה. יוסף עבד בתחילה כשומר בחנות בדים ולאחר מכן החל לעבוד בחברת החשמל. השכר שלו היה 10 דינר בחודש. עזרא יצא לעבוד גם הוא בחברה לשחרור סחורות והרוויח 3 דינר. ואילו יצחק עבד בניקיון בתים והרוויח דינר אחד. גם הבנות הגדולות תרמו את חלקן: ברטה ונעמי עבדו במפעל להדבקת שקיות נייר וגם הן הרוויחו דינר אחד. בכסף זה נאלצה המשפחה להסתדר… זה לא היה פשוט. בלית ברירה עזבו את ביתם ועברו להתגורר בבית קטן יותר, בעל חדר אחד ומחסן, כאשר הבניין עצמו אכלס עוד מספר משפחות.
ובכל זאת כולם למדו בבתי ספר וניסו להשיג השכלה, מי בבית ספר יהודי ומי בבית ספר מוסלמי כמו אל ווטאנייה בו למד יוסף או מנשה סאלח בו למדו האחרים.
בין השנים 1941-1951 פעלה בעיראק מחתרת ציונית שהייתה ארגון חשאי אשר פעל בקרב הקהילה היהודית. מטרות המחתרת היו: חינוך עברי וציוני, הגנה על הקהילה ועליה לארץ ישראל. למחתרת זו הצטרפו בתחילה יוסף ואחר כך גם עזרא. יוסף היה אחד מהמובילים במחתרת ובשל כך העמיד לרשות המחתרת את המחסן של המשפחה. במחסן זה היו מעבירים מדריכים לנערים היהודים הדרכה בשימוש באקדח, ברימון, ברובה ואפילו קפאפ. נוסף לכך, במחסן נבנה סליק והוחבאו שם כלי הנשק של המחתרת אשר שמרו אותם באם יגיעו פרעות נוספות.
לאחר החלטת החלוקה של האו"ם וכתוצאה מפרוץ מלחמת העצמאות, ולאחריה הקמת מדינת ישראל ב-1948, התגברה הרדיפה של היהודים, שסבלו מהתנכלויות רבות, בזיזת רכוש ואיומים ממשיים מכנופיות על חייהם. סכנת חיים זו גרמה להתגברות תנועת הבריחה של יהודי עיראק לישראל, בעיקר דרך איראן ובכל דרך אחרת.
בשנת 1950, שנתיים לאחר הקמת המדינה, ניתנה האפשרות ליהודי עיראק לעזוב את עיראק כתוצאה מהחלטתה של הממשלה העיראקית לפיה כל יהודי יכול לעזוב את המדינה בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. כך למעשה החל מבצע עזרא ונחמיה שבו הועלו רוב בני הקהילה. במבצע הועלו לארץ ישראל כמעט כל חברי הקהילה – כ-120,000 נפש.