יוסף
יוסף בן משה נולד בשנת 1927 בתאריך יג' בסיוון בעיר בגדד שבעיראק.
הוא הבן השני מתוך תשעה ילדים חמישה בנים וארבע בנות. כשנולד יוסף, הוריו העניקו לו את השם באד'ר – סהר, כיוון שהיה יפה כמו הירח
כשיוסף היה בן 11, עזב אביו את עבודתו בחברת הרכבות, והחל לעבוד בסחר. הוא סיפק דלק לשיירות הצבא הבריטי שהיו בדרכם מהודו לארץ ישראל.
האב לקח את בנו הבכור דוד לעבוד איתו, ובשל כך נעדרו שניהם מהבית לתקופות ארוכות.
יוסף נשאר עם אמו ואחיו בבגדד, את אביהם ואחיו דויד לא ראו יוסף ואחיו תקופות ארוכות. ובשל כך אחריות הבית נפלה על כתפיו. הוא סיים את לימודי התיכון, והתקבל לעבוד בחברת החשמל.
בגיל 16 בדרכו לבית הספר, נתפס על ידי שוטרים עיראקים בטענה כי חילק חומרי תעמולה קומוניסטים. השוטרים הגיעו לבית המשפחה, נכנסו לחדר של עזרא אח של יוסף וראו שם דגלים בין היתר של רוסיה.
יוסף זומן למשפט והלך לבד, במשפט שפטו אותו לשלושה חודשים בבית הכלא בלי ידיעת המשפחה, לאחר כמה ימים משלא שב, ננה מצאה אותו בבית סוהר. הותר לבקרו פעם בחודש ביקור בבית סוהר. אחד האחים היה מתלווה לאימו שהיתה מביאה לו אוכל לבית כלא.
בבית סוהר יוסף שרד בזכות השכלתו. הוא נכלא באגף של אנשים פלילים, אנסים ושודדים ממוצא מוסלמי. בכל ערב היה מרצה לאסירים בנושאים שונים, וכך קיבל כבוד ממנהיגי האסירים שדאגו שאף אסיר לא יעז לפגוע בו.
בכלא הוא התחבר לשלושה בחורים יהודים שנתפסו כשניסו לברוח מעירק. יוסף ביקש לעבור לאגף של היהודים שם היו 10 איש בחדר.
עם הקמת המדינה החלו שלטונות עיראק להציק ליהודים שחיו בה. עירק השתתפה במלחמת העצמאות נגד מדינת ישראל והציונות הוגדרה כפשע. היהודים שהיו נושאי משרות ציבוריות בממשל העירקי פוטרו מעבודתם.
בחודש אפריל 1951 קיבל יוסף מסר מחבריו כי הממשל עלה על זהותם של חברי המחתרת. חלקם נתפסו, הולשכו לבתי כלא ועונו קשות.
נאמר לו כי עליו לעזוב את בגדד במהירות האפשרית. נמסר לו לחכות באחת הפינות ברחוב הראשי. שם הועלה על אוטובוס עמוס בעולים ארצה אשר היה בדרכו לשדה התעופה.
כך הוברח ארצה על ידי המחתרת היהודית.
יוסף הגיע לארץ כשהוא בן 24, היישר לבני משפחתו שגרו במעברת קסטינה (היום קרית מלאכי) . המשפחה התגוררה באוהלים בתנאים קשים. בקיץ היה חם ולוהט ובחורף היה קר וקפוא. הגשמים העזים שירדו דלפו לתוך האוהלים. כך חיו בני המשפחה בעוני, ללא אוכל, שמיכות או חימום.
כעבור שנה הועברו בני המשפחה לצריף קטן במעברה ובו חדר אחד. שם הצטופפו שמונה נפשות. מצבם הכלכלי המשיך להיות קשה מאוד.
לאחר כשנה מהגיעו ארצה, בשל העובדה כי לא היתה עבודה, התגייס יוסף לצבא ושירת במודיעין של חיל האוויר. בימים שהיה יוצא הביתה מהצבא היה לוקח עימו אוכל לבני משפחתו על מנת שיהיה להם מה לאכול.
עם שחרורו מהצבא עברה המשפחה לגור ברחוב הפורצים בירושלים.
יוסף החל לחפש עבודה. הוא החל ללמוד בערב בבית ספר רמז, ולמד לתואר מנהל חשבונות מדופלם. ועם סיום לימודיו החל לעבוד במס הכנסה.
לאחר שצבר ניסיון בהנהלת חשבונות, עזב יוסף את מס הכנסה ועבר לעבוד במדפיס הממשלתי. בסופו של דבר התמקם יוסף ביחידת הגזברות בה התקדם עד לתפקיד של מנהל מחלקת משכורת.
ב-1958 הכיר יוסף את יהודית אשתו לעתיד, דרך אחיו דוד שהתחתן עם אחותה יונה. יהודית היתה בחורה בת עשרים עם עיניים כחולות ושיער בהיר.
בתאריך 2/1/1959, בגיל 32, נשא יוסף את יהודית לאשה בקפה גולדשמיד ברחוב בן יהודה בירושלים.
חלק נכבד מחיי הנישואין היו טיולים עם אחיו ואחיותיו…
למרות המצב הכלכלי הדחוק, היה ביתם של יוסף ויהודית בית שמח ופתוח שבו היתה תנועה רבה של כל בני המשפחה המורחבת… בכל חג פורים נהגו להיפגש כל בני המשפחה ולהתחפש…
לאחר החתונה התגוררו בדירה בת חדר אחד בשכונת אבן ישראל, צמוד ליונה אחות של יהודית.
באוקטובר 1959 נולדה להם בת בכורה שנקראה בשם גילה כאות הוקרה לאמו של יוסף. 
בחודש מאי 1965 הצטרפה למשפחה סיגל..
.
בחודש דצמבר 1971 הצטרפה למשפחה לימור… 
ובחודש מרץ 1974 נולד "יורש העצר של המשפחה" … ליאור הבן היחיד…
הברית ברוב פאר והדר, נעשתה בבית הכנסת מתחת לבית ברחוב כורש.
עם השנים הילדים נישאו והשבט התרחב
הילדים של גילה ואהרון:
הילדים של סיגל ומשה:
הילדים של לימור ואילן:
הילדים של ליאור ואיילת:
עם יציאתו לגמלאות, מונה יוסף ליו"ר עמותת מלב"י, עמותה שלה סניפים רבים העוזרת לאלפי נזקקים בכל רחבי הארץ. בשנתיים האחרונות בעקבות בעיות בריאותיות שכללו שני ניתוחי ראש, יוסף החליט לפרוש. לאות ההערכה הרבה בעמותה כלפיו, הוענק לו תואר של נשיא כבוד של העמותה בו הוא מכהן עד היום…
בבית משפחת שירוני המשיכו במנהג שהיה נהוג בבית אימו… ועד היום בכל שבת נפגשת כל המשפחה המורחבת – ילדים, חתנים, כלה, נכדים ונכדות, אצל ההורים, לארוחת צהרים ובילוי משותף עד שעות הערב המאוחרות…
מוקדש לדור הצעיר של משפחת שירוני
.