העלייה לארץ
וכך, בתחילת העלייה, בין ה-2,000 הראשונים, עלה עזרא לבדו שכן הייתה סכנה שיגויס לצבא והמחתרת דאגה להבריחו כמה שיותר מהר.
ב-19 ביולי 1950 עלתה כל המשפחה ביחד בטיסה דרך קפריסין, למעט יוסף שנשאר בעיראק להמשיך ולסייע בהעלאת היהודים לארץ. מי שעוד הצטרף לנסיעה היה סבא משה שלפתע הופיע והתאחד שוב עם המשפחה.
שער העלייה
עם נחיתתם נלקחה המשפחה כמו כל העולים למחנה העולים "שער העלייה" בחיפה, שם עברו את תהליך הרישום וגם את חיטוי ה DDT. בעת הרישום ניתן למשפחה שם המשפחה משה – שם ראש המשפחה. (כן… עדיין לא שירוני…)
בוקר אחד הגיעו פקידי הסוכנות למחנה והודיעו למשפחה שהם עוברים למקום אחר. בני המשפחה הנרגשים ארזו את מה שהיה ברשותם, שזה לא היה הרבה, והמתינו להילקח לביתם החדש שאולי יהיה זה בית מאבן ולא מבד. למקום הגיעה משאית של ציוד. המשפחה עלתה עליה והחלה הנסיעה הארוכה. הכבישים לא היו אז כמו היום והנסיעה התארכה שעות ארוכות. כשהגיעו סוף סוף בערב למקום ירדה ננה ראשונה והסתכלה סביב… שאלה "לאן הגענו?", אמרו לה "באר שבע…", שאלה "מה שיש פה?", אמרו לה "כלום…", היא גם לא ראתה כלום מסביב…. החום היה נורא, הילדים הצמאים ביקשו לשתות ופנו לברזייה סמוכה. טעם המים היה מחריד… הם היו חמים ובטעם חלודה… ננה התעצבה מאוד. פקדה על כולם לעלות בחזרה למשאית והודיעה לנהג: אנחנו לא יורדים פה! נהגי המשאיות לא ידעו מה לעשות ולבסוף החזירו את העולים במשאיות לשער העלייה בחיפה. הייתה שעת לילה מאוחרת ונהגי המשאיות פשוט עזבו.
אחרי שבועיים או שלושה בשער העלייה נשלחה המשפחה למעברה בפרדס חנה. מצב העולים היה קשה מאוד במעברות שכן כל משפחה קיבלה אוהל אחד שהיה חם מאוד בקיץ וקר מאוד בחורף, לא הייתה תעסוקה וכמובן שלא היה גם הרבה מזון, למשפחה עם ילדים קטנים זה קשה עוד יותר.
אנשי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, התחלקו במקלחת עם עוד 100 בממוצע, ועם עוד 48 איש בתא שירותים אחד.
מעברת קסטינה
לאחר כשלושה חודשים במחנה העולים פרדס חנה הועברה המשפחה למעברה בקסטינה, שם שהתה כשלוש שנים נוספות. כל מי שיכול היה לצאת לעבוד יצא לעבוד. בדרך כלל העבודות היו עבודות דחק שכללו סלילת כבישים, ייעור (נטיעת עצים), בניין וקצת חקלאות. ברי המזל הצליחו למצוא עבודה במשקים הקרובים למעברה, בעיקר בכפר ורבורג, באר טוביה והישובים באזור. לצערם, ההתייחסות אליהם בקרב התושבים בקיבוצים ובמושבים אלה הייתה רעה והם נוצלו ככוח עבודה זול.
באזור קסטינה פעלה אישה מופלאה בשם רבקה גובר. רבקה, ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור במסגרת שירותם הצבאי, הקדישה עצמה בשנים אלו לסייע לעולים החדשים שהגיעו זה מכבר לקסטינה. בתחילה היא עבדה כמדריכת העולים ומורה במעברת קסטינה, מנהלת בית ספר ומתנדבת. גובר דירבנה את האיכרים מכפר ורבורג ובאר טוביה לקבל את העולים מהמעברה לעבודה. היא פעלה לארגון מסגרת לימודית לעולים וסייעה בהנחת התשתית החינוכית של קריית מלאכי. בין היתר היא מצאה לאסתר שלנו מסגרת חדשה בקיבוץ נהלל, סייעה ליצחק לעבור וללמוד בבית ברל, וליעל. לימים זכתה רבקה בפרס ישראל על מפעל חיים.
עברו עוד כמה חודשים ואז הגיעה בשורה טובה. המשפחה תקבל דירה. ואכן כך היה, כמו בסאלח שבתי המשפחה הגיעה לשיכון וקיבלה דירה בת חדר וחצי.. כן כן… חדר וחצי ל-8 נפשות. למה 8? כי דוד כבר היה בצבא הבריטי, נשוי ואב לאתי, יוסף היה בצבא, ועזרא שעלה קצת לפני המשפחה עבר לירושלים ולמעשה קנה את הבית בפורצים 16 .
והבית בפורצים 16 הביא את המשפחה לירושלים…